דחיית ערעור על פס"ד של בימ"ש מחוזי בנצרת אשר הרשיע את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה

השופט ס' ג'ובראן:

           בפנינו ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא א' אמינוף) אשר הרשיע את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) ו- (2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: החוק), ובהחזקת סכין שלא כדין ותגרה במקום ציבורי, עבירות לפי סעיפים 186(א) ו- 191 לחוק וגזר עליו בגין זאת עונש מאסר בפועל למשך 5 שנים. בנוסף, הופעל כנגדו מאסר על תנאי למשך 3 שנים, כאשר שנתיים מן המאסר על  תנאי יהיו במצטבר למאסר בפועל והשאר בחופף ואף מאסר על תנאי למשך 36 חודשים.

העובדות

1.        כנגד המערער הוגש כתב אישום לבית-המשפט המחוזי בנצרת בו נטען, כי ביום 1.12.02 סמוך לשעה 05:45 שהה אבירן אליהו (להלן: המתלונן) יחד עם חברים נוספים במועדון בטבריה (להלן: המועדון), כאשר באותו הזמן נכח גם המערער יחד עם קבוצת אנשים נוספים במועדון. לאחר זמן מה, פרץ בין שתי הקבוצות ויכוח מילולי שהתפתח לתגרה. בשלב זה, ביקש שומר המועדון את חברי שתי הקבוצות לעזוב את המקום, אך ההתקוטטות נמשכה גם  מחוץ למועדון ובמהלכה, תקף המערער ביחד עם שניים מחבריו את המתלונן וחבט בכל גופו. לאחר זאת, אף הגדיל המערער לעשות, הוציא מכיסו סכין ודקר את המתלונן בעורף ובכתפו השמאלית. כתוצאה מכך, הובהל המתלונן לבית החולים שותת דם, עם חתך עמוק באורך של כ- 15 סנטימטרים בעורפו וחתך נוסף בכתפו השמאלית. לפיכך, יוחסו למערער עבירה של חבלה בכוונה מחמירה - לפי סעיף 329(א)(1) ו- (2) לחוק ועבירות של החזקת סכין שלא כדין ותגרה במקום ציבורי, עבירות לפי סעיפים 186(א) ו- 191 לחוק.

הכרעת דינו של בית-המשפט המחוזי

2.        על יסוד הראיות אשר הובאו בפניו, קבע בית-המשפט המחוזי את ממצאיו. הרשעתו התבססה בעיקר על עדויות עדי התביעה הרבים וביניהם המתלונן עצמו וכן על תעודות רפואיות. בית-המשפט המחוזי קבע, כי עדות המערער התאפיינה בסתירות לא מועטות וכי דבריו עומדים בניגוד מוחלט ובסתירה לראיות החוזרות ונישנות שהובאו על-ידי עדים שונים ולכן ברור, כי המערער שיקר בחקירתו במשטרה ואף בבית המשפט. לפיכך, דחה בית-המשפט את הטענות שהעלה המערער והרשיע אותו בכל העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום.

           מכאן הערעור שבפנינו.

הטענות בערעור

3.        בא-כוח המערער חוזר בפנינו על הטענות שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי, כאשר עיקר טיעוניו הוא, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שהתבסס בהכרעתו על "זיהויו" הלכאורי של המערער כמי שנכח בזירת האירוע וכמי שביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. זיהוי, אשר לא נעשה במסדר זיהוי פורמאלי. לטענת בא-כוח המערער, מסדרי זיהוי שכאלו הינם בעיתיים במיוחד, וזאת משום, שהם מפוקפקים במהותם ובמהימנותם. בנוסף, טוען בא-כוח המערער, כי שגה בית-המשפט, כאשר בחר להתעלם מאי זיהויו של המערער בבית-המשפט, על-ידי אחד מהעדים.

           כמו-כן, בין היתר, טוען בא-כוח המערער, כי הרשעתו של המערער אינה יכולה להתקיים, שכן נפלו פגמים רבים בהכרעת הדין, אשר מקורם במחדלי חקירה משטרתיים, כגון אי בדיקת הסכין שנתפסה, היעדר השוואה בחוות הדעת הרפואית בין חתכי המתלונן לסכין, בכך שקיבל בית-המשפט גרסאות עדים אשר לא עמדו במבחני מהימנות, חוסר האמון בגרסת המערער ועוד רבים אחרים.

עוד מוסיף וטוען בא-כוח המערער, כי בית-המשפט המחוזי קיבל עדויות של עדים, אשר הינן בעייתיות מטבען, משום שחלקן סותרות אחת את השנייה ומשום שלטענתו עדים מסוימים אף מסרו גרסה שונה בבית-המשפט מזו אשר מסרו במשטרה וכן הלאה. לטענת בא-כוח המערער במיוחד אמורים הדברים ביחס לעדותו הלא מהימנה של אדם קדוש, אשר לגביה שגה בית-המשפט בקובעו, כי הותירה רושם מהימן וכן לגבי עדויות אחרים.

           בנוסף לאמור, אף טוען בא-כוח המערער, כי שגה בית-המשפט המחוזי, בכך שקבע את אשר קבע, וזאת חרף אי-קיומו של מסדר זיהוי חפצי, בנוגע למעילו של המערער, משום שהדבר נדרש כאשר לזיהויו של חפץ מסוים משמעות להוכחת אשמה. כמו-כן, טוען בא-כוח המערער, כי שגה בית-המשפט המחוזי, בכך שקבע את אשר קבע, וזאת למרות שלא בוצעו עימותים בין המערער לבין העדים ה"מזהים" אותו, כמו גם בין המערער לבין המתלונן.

           לפיכך, טוען בא-כוח המערער, לא עמדה המשיבה בנטל השכנוע שהוטל עליה ולא הצליחה להוכיח את אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר. לכן, לטענתו, יש לזכות את המערער מן העבירות המיוחסות לו, זיכוי מוחלט. לחילופין, טוען בא-כוח המערער, כי העונש שהוטל על המערער אינו הולם בנסיבות העניין וכי יש לתת משקל יתר לשיקולים שיקומיים. זאת, במיוחד עקב גילו הצעיר של המערער, היותו עולה חדש ובהתחשב בנסיבותיו האישיות.

4.        ביום 5.8.04, הגיש המערער לבית-משפט זה, בקשה לקבלת ראיות נוספות, בהתאם לסעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב 1982, בה טען, כי לאחר שהמערער הורשע, פנה אל אביו בחור צעיר, אשר טען, כי הוא זה אשר ביצע את מעשה התקיפה וכי בכוונתו ללכת לתחנת המשטרה ולהתוודות. ביום 23.9.04 קיבל בית-משפט זה, בהסכמת המשיבה, את הבקשה להגשת ראיות נוספות והחזיר את ההליך לבית-המשפט המחוזי להשלמה ולשמיעת עד ההגנה, על מנת שיקבע אם יש בראיות הנוספות כדי להשפיע על ממצאי ההכרעה המקורית או על עונשו של המערער.

           ביום 2.3.05, לאחר ששמע את עד ההגנה הנוסף מיכאל בן ז'נו, קבע בית-המשפט המחוזי, בפסק-הדין המשלים מטעמו, כי אין בעדות הנוספת מטעם ההגנה כדי לשנות את הכרעת-הדין המקורית או את העונש אשר הוטל על המערער. בית-המשפט המחוזי קבע, כי עדות נוספת זו, אשר נמסרה כשנה וחודש לאחר קרות האירוע, איננה גרסת אמת.  שכן, עדות כבושה זו, ניתנה ללא כל הסבר הגיוני ומשכנע, משום מה נכבשה זמן כה רב, חרף ידיעת המוסר אותה על מהלך המשפט. יתרה מזאת, בית-המשפט המחוזי קבע, כי לדידו נראה, כי עד נוסף זה כלל לא נכח בזירת התרחשות האירוע ואין בעדותו כדי לכרסם בעדויות עדי התביעה המהימנות, אשר העידו על הדברים שראו במו עיניהם.

דיון

הערעור על הכרעת הדין

5.        בית-המשפט המחוזי הרשיע את המערער בפסק-דין מנומק, אשר תיאר את הראיות והעדויות השונות בצורה מפורטת ובחן אותן ביחס לאמור בפרטי כתב-האישום. בפסק-דין זה, נמצא המערער אשם מעל לכל ספק סביר. קביעה זו אף התחזקה בפסק הדין המשלים שנתן בית-המשפט המחוזי.

           בערעורו, טוען בא-כוח המערער, כאמור, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שהתבסס בהכרעתו על "זיהויו" הלכאורי של המערער כמי שנכח בזירת האירוע וכי הרשעתו אינה יכולה להתקיים, שכן נפלו פגמים רבים בהכרעת בית-המשפט, אשר מקורם במחדלי חקירה משטרתיים. כמו-כן, טוען בא-כוח המערער, כי בית-המשפט המחוזי קיבל עדויות בעייתיות וסותרות, אשר לא היה ראוי לבסס עליהן את הכרעתו.